החלטה בתיק רע"א 1056/10

           המבקשות קיבלו לפי בקשתן במעמד צד אחד היתר המצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור שבכותרת, עבור המשיב 1 המתגורר בגרמניה. בהתאם למבוקש, ניתן במעמד צד אחד היתר לבצע את ההמצאה באמצעות דואר רשום בצירוף אישור מסירה. לפניי בקשתו של המשיב 1 לבטל את ההחלטה - הן בשל הטענה כי לא היה מקום ליתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום; והן בשל הטענה שדרך ההמצאה באמצעות הדואר נוגדת את הוראותיה של האמנה בדבר המצאתם בחוץ לארץ של כתבי בי-דין וכתבים שלא מבי-דין בעניינים אזרחיים או מסחריים שנערכה ביום 15.11.1965 בהאג (להלן: אמנת האג או האמנה), אשר מהווה את התוספת הראשונה לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975 (להלן: תקנות האג אוהתקנות).

           השאלה המרכזית המונחת לפניי בהליך זה הינה מה דינה של המצאת כתב-בית-דין מישראל אל מחוץ לתחום, בנסיבות בהן ההמצאה בוצעה בדרך שאינה תואמת את הוראותיהן של אמנת האג והתקנות שהותקנו לפיה.

עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים

1.        המבקשות בבקשת רשות הערעור שבכותרת הינן שלוש חברות המצויות בהליכי פירוק ומיוצגות על-ידי מפרקיהן, עו"ד מירון ורו"ח רבינוביץ', אשר מונו לתפקידם בשנת 1999 (להלן: החברות והמפרקים בהתאמה). בשנת 2004 הגישו החברות באמצעות מפרקיהן תביעה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד שורה ארוכה של נתבעים בגין מעשים נטענים של הברחת רכוש ונטילת טובות הנאה תוך גזילת רכושן של החברות. המשיבים בהליך שבכותרת הינם שניים מן הנתבעים בתובענה האמורה. עניינו של ההליך שלפניי הוא במשיב 1 בלבד (להלן: מר אליעד). בכתב התביעה שהוגש בשעתו לבית המשפט המחוזי צוין כי על-פי מידע שבידי המפרקים מר אליעד אינו מתגורר בארץ, ובני משפחתו מסרבים למסור פרטים אודות מקום הימצאו בחו"ל.

2.        כחודשיים לאחר הגשת כתב התביעה לבית-המשפט המחוזי, ביקשו המפרקים אישור לתחליף המצאה בארץ עבור מר אליעד בדרך של המצאה לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין (שהייתה כתובת בית-הוריו דאז) וכן פרסום בעיתון יומי. בקשתם התקבלה בהחלטת כב' הרשם ש' ברוך מיום 20.6.2005. בחלוף הזמן ובהעדר הגשת כתב הגנה מטעמו של מר אליעד, הגישו המפרקים לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה. בהחלטתו מיום 26.1.2010 הורה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' זמיר) על מחיקת הבקשה, בקובעו כי הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה הוגשה "בשיהוי ניכר של 4 שנים", וכי על המפרקים להגיש בקשה עדכנית לתחליף המצאה, או - במקרה שידוע כי מר אליעד מתגורר בחו"ל - בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום.

3.        כנגד החלטה זו של בית-המשפט המחוזי למחוק את הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה עקב השיהוי בהגשתה, הגישו המפרקים את בקשת רשות הערעור שבכותרת. ביום 16.2.2010 קבעה כב' השופטת חיות כי הבקשה מצריכה תשובה, ולשם כך על המפרקים להמציא את בקשת רשות הערעור למענו של מר אליעד בבית-הוריו. עוד ניתן למפרקים היתר לבצע תחליף המצאה באמצעות פרסום בשני עיתונים יומיים בארץ. כשבועיים לאחר מכן הודיעו המפרקים לבית-משפט זה כי ביצעו תחליף המצאה בדרך של פרסום בשני עיתונים יומיים, אולם לא הצליחו למסור את כתבי-בית-הדין בבית-הוריו של מר אליעד שכן התברר כי מתגוררות שם משפחות שאינן קשורות אליו.

4.        יומיים מאוחר יותר, הוגשה לבית-משפט זה הודעה מטעם מר אליעד שיוצג לצורך כך על-ידי עו"ד בר בייפוי-כוח מוגבל. בהודעה נאמר כי מאז שנת 2005, הוריו של מר אליעד אינם מתגוררים בכתובת שצוינה בהחלטה; כי מר אליעד עזב את הארץ עוד בשנת 1999; כי במהלך 11 השנים האחרונות התגורר בעיקר במקסיקו, וכי מקום מושבו הנוכחי הוא בגרמניה; כי בקשת רשות הערעור, כמו גם ההליך בבית-המשפט המחוזי, מעולם לא הומצאו לו; וכי בנסיבות אלה ניתן לבצע המצאה למר אליעד רק באמצעות הגשת בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. לפיכך, התבקש בית-משפט זה לבטל את החלטתו מיום 16.2.2010 לעניין תחליף ההמצאה, ולהורות על ביצוע המצאה כדין. יוער כי בבקשה צוינה כתובתו המדויקת של מר אליעד בגרמניה.

5.        התיק נקבע לדיון תזכורת בפני כב' השופטת חיות ביום 18.3.2010. בתום הדיון החליטה כב' השופטת חיות כי נוכח הנתונים החדשים לפיהם מר אליעד שוהה מחוץ לישראל וכתובתו ידועה, לא ניתן להסתפק בתחליף המצאה בארץ לצורך המצאתה של בקשת רשות הערעור, וכי נדרש היתר להמצאה אל מחוץ לתחום מכוח תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך נקבע כי החברות תוכלנה להגיש בקשה כאמור אשר תידון בפני רשמת בית-משפט זה, וכי ככל שיינתן היתר המצאה והיא תבוצע, יגיש מר אליעד את תשובתו לבקשת רשות הערעור כאמור בהחלטה מיום 16.2.2010.

6.        בהתאם לכך, ביום 7.4.2010 הגישו המפרקים בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. בבקשתם ביקשו המפרקים, בין היתר, לבצע את ההמצאה לגרמניה באמצעות דואר רשום. בהחלטתי מיום 11.4.2010 נעניתי לבקשה במעמד צד אחד.

7.        מספר ימים לאחר מכן - ביום 15.4.2010 - הגיש עו"ד בר הודעה שכותרתה "הודעה דחופה מטעם ידיד בית המשפט בעניין החלטה בניגוד לדין". בהודעתו טען עו"ד בר כי בהתאם לאמנת האג, לא ניתן לבצע המצאת כתבי-בית-דין לגרמניה באמצעות דואר רשום, אלא רק באמצעות מסירה לרשות המרכזית בהתאם להוראות האמנה. ביום 18.4.2010 ביקשתי את תגובת המפרקים בשאלה האם יש מקום לתיקון החלטתי שניתנה לפי בקשתם במעמד צד אחד, באופן שתחת "ביצוע המצאה בדואר רשום" יבוא "ביצוע המצאה כדין". בתגובתם מיום 21.4.2010 התנגדו המפרקים להצעת התיקון, ועמדו על ביצוע ההמצאה לגרמניה במישרין באמצעות הדואר. בהחלטתי מיום 25.4.2010 קבעתי כי בהתחשב בכך שההחלטה מיום 11.4.2010 ניתנה לפי בקשת המפרקים במעמד צד אחד, ובהתחשב בכך שהמפרקים עומדים על כך שהמצאת המסמכים למר אליעד באמצעות דואר רשום הינה כדין, תיוותר החלטתי בעינה נכון לעת ההיא. בהחלטה הודגש כי אין בכך משום הכרעה בשאלת תקינות ההמצאה ובשאלת מעמד הודעתו של עו"ד בר כ"ידיד בית-משפט", וכי סוגיות אלה יתבררו בבוא העת.

8.        ביום 2.5.2010 הגיש מר אליעד, באמצעות עו"ד בר שהחזיק בייפוי-כוח מוגבל לצורך הליך זה בלבד, בקשה לביטול החלטתי הראשונה מיום 11.4.2010 שניתנה במעמד צד אחד. בהיאסף תגובות הצדדים לתיק, קיימתי דיון במעמד באי-כוח הצדדים ושמעתי את טיעוניהם. לאחר הדיון, הוגשה לעיוני בקשת עו"ד בר להוספת תצהירים מטעם מרשו, וכן תגובת המפרקים לבקשה זו. החלטתי שלהלן ניתנה לאחר שקראתי בעיון רב את מכלול טענות הצדדים ואת האסמכתאות אליהן הפנו.

הערות מקדימות ועיקרי המחלוקת בין הצדדים

9.        בטרם אדון בשאלות המתעוררות בתיק, רואה אני להעיר מספר הערות מקדימות. ראשית, רואה אני להבהיר כי בהליך שבכותרת נוצר מצב לא שכיח. היתר ההמצאה שנדון לפניי מתייחס לבקשת רשות הערעור בלבד, בלא שהוגשה עד כה בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום בתביעה העיקרית התלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי. זאת ועוד; למיטב הבנתי, שאלת הצורך בהיתר המצאה לחו"ל עשויה לשוב ולהתעורר בעתיד במסגרת התביעה העיקרית המתנהלת בבית-המשפט קמא. זאת מאחר שאף אם ההמצאה בהליך שבכותרת תתבצע כדין ובקשת רשות הערעור תתקבל לגופה - ואינני מביעה עמדה בדבר הסיכויים לכך - צפוי כי תוגש מטעם מר אליעד בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין שיינתן כנגדו בהעדר הגנה, בטענה כי פסק-הדין ניתן על-פי צד אחד. בנסיבות אלה, צפויה להתעורר בבית-המשפט המחוזי השאלה האם יש צורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום של כתב התביעה שהוגש לשם בעניינו של מר אליעד, אם לאו. בהתחשב בכך, בדיון שקיימתי ביום 14.7.2010 הצעתי לבאי-כוח הצדדים להתדיין בסוגיית היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום במסגרת התביעה העיקרית המתנהלת בבית-המשפט המחוזי. הצעה זו נראתה בעיניי הדרך הראויה לילך בה, בין היתר בהתחשב בכך שתקנה 503(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי ככלל, וכל עוד בית-המשפט לא הורה אחרת, היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן בערכאה הדיונית יחול גם בנוגע להליכי הערעור (אך לא להפך). ניסיונותיי להוביל את הצדדים לפתרון כאמור לא עלו יפה, ומכאן הצורך בהכרעה בשאלות שהונחו לפתחי. 

           שנית, יובהר כי אין בכוונתי להיזקק לטענה האם מתקיים צורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט קמא שניתנה במעמד צד אחד. סוגיה זו כבר הוכרעה על-ידי כב' השופטת חיות אשר קבעה בהחלטתה מיום 18.3.2010 כי בקשת רשות הערעור שבכותרת מחייבת תשובה של בעל-הדין שכנגד, וכי בנסיבות העניין אין די בתחליף המצאה בארץ ויש צורך בהגשת בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום. משנקבע כך בהחלטת כב' השופטת חיות, הרי זו היא נקודת המוצא לדיון בפניי.

             לבסוף, יצוין כי בהתאם להחלטתי שניתנה במעמד צד אחד לבקשת המפרקים, המציאו המפרקים את בקשת רשות הערעור שבכותרת גם למשרדו של עו"ד בר המייצג את מר אליעד בהליך שלפניי. יודגש כי ייפוי-הכוח שבידי עו"ד בר הינו ספציפי ומוגבל לצרכי הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה שניתן במעמד צד אחד. פסיקתו של בית-משפט זה כבר הכירה באפשרות למתן ייפוי-כוח מוגבל כאמור (ראו: בש"א 33/87 אוסטפלד נ' בהירי, פ"ד מד(3) 221, 222 (1987); עוד ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 217 ואילך (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 704 (2009)). בדיון לפניי טענו המפרקים כי העובדה שעו"ד בר הגיש ביום 15.4.2010 הודעה כ"ידיד בית-משפט", מעידה כי ההרשאה שבידיו אינה מוגבלת הלכה למעשה, וכי יש לראות בהמצאת בקשת רשות הערעור לידיו, כהמצאה כדין עבור מרשו. אינני רואה לקבל טענה זו. אמת, מעמדה של ההודעה שהגיש עו"ד בר כ"ידיד בית-משפט" - בעייתי. לטענת עו"ד בר, הוא ראה להגיש את ההודעה באופן האמור, שכן באותו מועד טרם החזיק בייפוי-כוח מטעם מרשו המצוי בגרמניה, לצורך ייצוגו בהליך שלפניי. אף-על-פי-כן, לטענת עו"ד בר הוא מצא לנכון להתריע באופן מיידי כי החלטתי בדבר ביצוע ההמצאה לגרמניה באמצעות הדואר נוגדת את הוראותיה של אמנת האג והתקנות שלפיה. בין כך ובין אחרת, אינני סבורה כי יש בעצם הגשת ההודעה האמורה בסוגית חוקיות דרך ביצוע ההמצאה לגרמניה, כדי לאיין את הגבלת ייפוי-הכוח שניתן לעו"ד בר מספר ימים מאוחר יותר על-ידי מרשו בנוגע להליך שלפניי. המסקנה אליה הגעתי, אפוא, היא כי המצאת בקשת רשות הערעור לידי עו"ד בר לא היוותה המצאה כדין עבור מרשו, נוכח ההגבלה המפורשת של ייפוי-הכוח מטעם מר אליעד. לפיכך, נותר על כנו הצורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור, למענו של מר אליעד בגרמניה.

10.      עד כאן ההערות המקדימות. ומכאן- למחלוקת העיקרית בין הצדדים שעניינה בשתי שאלות מרכזיות: האחת, האם מתקיימת עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום בנסיבות העניין. והשנייה, האם דרך ההמצאה לגרמניה במישרין באמצעות דואר רשום היתה כדין, ואם לא - מהי ההשלכה של אי תקינות ההמצאה על תוקפה. אומר מיד כי הסוגיה השנייה היא אשר תעמוד במוקד הדיון להלן. אתייחס, אפוא, לשאלות האמורות לפי סדרן. אציין כי הצדדים העלו שלל טענות בנוגע לכל אחת מן השאלות. בדיון להלן אתמקד בטענות העיקריות בלבד.

קיום עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום ונאותות הפורום

11.      ככלל, בעל-דין המבקש לנהל הליך כנגד בעל-דין שכנגד הנמצא מחוץ לישראל, מחויב לבקש מבית-המשפט היתר להמצאת כתבי-בית-הדין אל מחוץ לתחום. מכוח ההמצאה לפי ההיתר, רוכש בית-המשפט בישראל סמכות שיפוט על בעל-הדין הזר, ובכך מרחיב את תחום סמכות שיפוטו כלפי חוץ. בעניין שלפניי, המדובר בבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום של כתבי-בית-דין "בקשר לערעור" כאמור בתקנה 503(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בשים לב למהות העניין, ההכרעה בבקשה למתן היתר המצאה לחו"ל ניתנה בשלב הראשון לפי צד אחד, ולאחר מכן ביקש מר אליעד את ביטול ההיתר כאמור בתקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

12.      אין חולק כי נטל ההוכחה בדיון לפי תקנה 500 הוא על המפרקים שהגישו את הבקשה למתן היתר המצאה לחו"ל. בהתאם לכללים החלים על העניין, היה על המפרקים להוכיח מספר תנאים מצטברים: ראשית, כי מתקיימת אחת מהעילות להמצאה אל מחוץ לתחום המדינה, כמפורט בתקנה 500 הנ"ל, וזאת ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון". שנית, כי מתקיימת לכאורה "שאלה רצינית שיש לדון בה", כך שאין מדובר בהליך סרק. בחינה זו נדרשת בנסיבות בהן עילת ההמצאה אינה חופפת לעילת התובענה או הערעור לגופם, לפי העניין. כבר נפסק כי נוכח השלב המקדמי של ההליך, רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה היא נמוכה, שכן אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מקיף בתיק לגופו. יוער כי אף אם מתקיימים שני התנאים האמורים, עדיין מסור לבית-המשפט שיקול-דעת לבחון האם הפורום הישראלי מהווה "פורום נאות" לדון בהליך, בהשוואה לפורום החלופי (ראו: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronic Ltd. (לא פורסם, 4.9.2007); עוד ראו: זוסמן הנ"ל, עמ' 240 ואילך (1995); גורן הנ"ל, עמ' 730 ואילך (2009)).